איך לבחור בני זוג שיהפכו אותנו למאושרים?

https://www.haaretz.co.il/family/.premium-1.8284425

בחירת בני זוג לחיים ותחזוק מערכת יחסים מיטיבה הם שני הגורמים העיקריים בחיינו הבוגרים שיקבעו את מידת האושר שלנו. ובכל זאת, רבים מאיתנו נכשלים בכך. איך אפשר לעשות זאת נכון?

כמטפל, אחת התמות שאני הכי אוהב לטפל בהן נוגעת ללבטים סביב בחירת בן או בת זוג לחיים. אני פוגש בקליניקה מטופלים רבים שמתלבטים אם להתמסד עם בן או בת הזוג שלהם, וזוגות רבים שתוהים אם לפרק את החבילה לאחר שנים ארוכות יחד. השילוב של שני סוגי הטיפולים הללו מרתק, משום שהם משלימים זה את זה.

פעמים רבות זוגות מתוודים בפני ש"הכתובת היתה על הקיר" כבר בתחילת הקשר, הם פשוט העדיפו לא לראות אותה. "כשפגשתי אותו, הבחנתי שהוא ילדותי, אבל אהבתי אותו מאוד וקיוויתי שהוא יתבגר"; "כבר בתחילת הקשר, התקשורת ביננו היתה גרועה, אבל היתה לי משיכה וסקרנות אליה, היא היתה שונה מכל מי שהכרתי"; "כשנפגשנו היא היתה בדיכאון והצלחתי להוציא אותה מזה. לא חשבתי שזה יהיה התפקיד שלי במשך כל החיים המשותפים שלנו" וכן הלאה. האמירות הללו מהדהדות בראשי כאשר אני מדבר עם מטופלים שמתלבטים אם בן הזוג הנוכחי שלהם הוא האדם הנכון עבורם.

בחברות מסורתיות, בחירת בן או בת זוג היא עניין פשוט. השיקולים העיקריים לנישואין (וגם לגירושין) נוגעים להתאמה כלכלית וחברתית - אנשים נישאים כחלק מצורך לשמר את הסטטוס החברתי של המשפחה, ופעמים רבות הבחירה עם מי להינשא לא נעשית כלל על ידי בני הזוג עצמם. אבל בחברה מודרנית בחירת החתן או הכלה עברה אל בני הזוג וכוללת שיקולים רגשיים, בהם הצורך במימוש עצמי ובאהבה. באופן טבעי, זה הופך את הבחירה למורכבת. איך אפשר לנבא הצלחה של זוגיות? איך אפשר לדעת עם הקשר הנוכחי יספק לנו באופן מתמשך אהבה ומימוש עצמי?

כשהקלקתי בגוגל את המונח "איך בוחרים בן זוג", עלו בחיפוש רק אתרים דתיים. זה מעניין כי מחקרים רבים מצאו שעבור אנשים מכל הדתות, מתקיים מתאם חיובי בין רמת הדתיות של בני הזוג לבין שביעות הרצון מהנישואין. שתי האנקדוטות הללו משקפות בצורה יפה את המבוכה שאני פוגש בקרב הרבה מטופלים חילוניים, שאף אחד לא נתן להם באמת כלים כיצד לעשות את ההחלטה הזאת. "איך לבחור בן זוג" זה לא משהו שאנחנו החילונים לומדים בבית הספר, וגם בדרך כלל לא שיעור שהורינו מלמדים אותנו בצורה מסודרת. רוב הידע שלנו באשר לדרך שבה בוחרים בן זוג מגיע באופן פסיבי ממה שאנחנו רואים סביבנו במהלך חיינו, ובעיקר ממה שחווינו בבית בו גדלנו.

למרבה הצער, בהיעדר תהליך רציונלי או אוסף קריטריונים, מרבית השיקולים שמנחים אותנו בבחירת בני זוג אינם מודעים ומתייחסים לצורך האנושי לשחזר דפוסי אהבה שאנחנו מכירים מחיינו, בין אם אלה חיוביים ובין אם שליליים. אין פלא איפוא שבעבור רבים השיקולים לבחירת בני זוג הם כאלה שלא בהכרח יניבו להם את בן/בת הזוג האידיאלים עבורם. על כך יעיד, בין היתר, אחוז הגירושין ההולך וגדל עם הזמן.

אז איך כדאי לבחור בן זוג?

התשובה לשאלה הזאת יותר פשוטה ממה שנהוג לחשוב. בשנות ה-90 פיתח החוקר האמריקאי ג'ון גוטמן (יהודי דתי) מודל לניבוי הצלחה בנישואין. הוא ראיין זוגות שרק נישאו, והצליח לנבא בדיוק של 94% (כלומר, הוא טעה רק ב-6% מהמקרים) אלו מהזוגות יישארו ביחד גם לאחר שלוש שנות נישואין. הוא הגיע למסקנה שאחד המשתנים החשובים לזוגיות מוצלחת לאורך זמן הוא מידת ההתאמה בין בני הזוג לגבי האופן שבו הם מתייחסים לרגשות שליליים, מה שמכונה "מטא-רגשות".

למה הכוונה? האם כשאתם מרגישים כעס, אתם חשים צורך לבטא אותו או להחזיק אותו בבטן? האם כשאתם מרגישים עצב, אתם מחפשים לפתור אותו, או פשוט נותנים לו להיות? כאשר סגנונות ההתמודדות של בני הזוג שונים, הדבר עלול לחבל באופן שבו הם מנהלים קונפליקטים, מה שלא מאפשר "שפה משותפת" לפתרון ריבים ומתחים. חילוקי דעות קטנים עלולים ליצור תסכול גדול כאשר צד אחד מרגיש צורך לעבד את הרגשות, ואילו הצד השני מאויים מעצם הדיבור על הקושי, ומעדיף לקפוץ ישר לפתרונות.

כאן יש להעיר שריבים הם חלק בלתי נמנע ממערכת יחסים זוגית. למעשה, זוגות שנמנעים מלדבר על דברים שמפריעים להם הם בעלי סיכוי גבוה יותר להתגרש מזוגות שמשוחחים באופן קבוע על בעיות בזוגיות. לכן, השאלה החשובה היא לא באיזו תדירות בני הזוג רבים, אלא האם בני הזוג מתואמים בדרך שבה הם מנסים לפתור את הריבים הללו, והאם הם רואים בריבים הזדמנות להתפתח כזוג או מכשול.

ואם בחרתי לא טוב, האם הכל אבוד?

למרות החשיבות הרבה של בחירת בני זוג שרואים איתכם עין בעין מבחינת האסטרטגיה לניהול רגשות, גם במקרים שבהם אנשים לא בוחרים את בני הזוג האידיאלים עבורם - עדין אפשר לנסות לתקן. אני מוצא שטיפול זוגי יכול לעזור במקרים רבים לבנות שפה רגשית משותפת, ועל ידי כך ליצור מערכת יחסים טובה יותר. בדרך כלל, זוגות מגיעים לאחר תקופה ארוכה שבה היחסים ביניהם לא היו טובים, ולעיתים הם אף מרגישים שהם כבר לא אוהבים את בני הזוג שלהם. אבל בניגוד למה שלמדנו מסרטי דיסני, אהבה - לעומת התאהבות - היא משהו שיוצרים בעבודה קשה, ולכן העובדה שהיא לא קיימת היא לאו דווקא סימן לכך שצריך להיפרד. כפי שהיטיב לתאר זאת עמוס עוז בספרו "קופסה שחורה": "האושר הוא כלי דק ונדיר, מעין אגרטל סיני, המעטים שהגיעו אליו חצבו או גילפו אותו תו לתו במשך שנים... וביציקת אושרם הטמיעו גם את יסוריהם ועלבונם".

התאהבות שכוללת התרגשות, אופוריה ופרפרים בבטן יכולה להיווצר במבט אחד, אך מחזיקה חודשים ספורים בלבד. אהבה, לעומת זאת, יכולה להחזיק כל החיים, אם מתחזקים אותה היטב. לא זו אף זו, ניתן אף ליצור אהבה גם אם לא היתה התאהבות בהתחלה. על כך מעיד בין היתר הנתון הבא - שביעות הרצון המדווחת מנישואין שהתחילו משידוך, כפי שנעשה בחברות מסורתיות, עולה על זה של נישואין שהתחילו מ"בחירה חופשית". חוקרים מסבירים שהיתרון של שידוך הוא היעדרה של האשלייה שאהבה היא משהו שפשוט "קורה" בלי שצריך לעבוד עליה.

ואולי השיעור הכי חשוב לזוגות הוא שאהבה מצריכה הרבה עבודת תחזוק. בזוגיות תמיד יש צורך בהתאמות בתקשורת על מנת ליצור שפה אחידה, שתאפשר להתגבר על מהמורות. גם כאשר הרגשות שצפים הם קשים, צריך לזכור שתמיד יש לנו שליטה על האופן שבו אנחנו מתנהגים. אפילו בעיצומה של סערה נפשית, כאשר אנחנו מרגישים כועסים ופגיעים, אנחנו יכולים, מתוך המחוייבות שלנו לזוגיות, להתאמץ לקיים דיאלוג ולנסות להבין את האדם שמולנו. זה קשה ומצריך אומץ, כי הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם רגשות שליליים נוגעת במקומות הכי רגישים שלנו, אבל זה שווה את זה. יש לזכור שאבן היסוד של אינטימיות היא היכולת והנכונות לחשוף את החלקים הפגיעים והשנואים שלנו, מתוך תקווה שהאחר יקבל אותנו כפי שאנחנו.

אז איך עושים את זה?

הרבה יותר קל לשנות את ההתנהגות שלנו מאשר את הרגשות שלנו, ולכן המיקוד ההתחלתי בטיפול נעוץ בשינוי התנהגותי. כל אחד מבני הזוג קובע עם המטפל מטרות אישיות התנהגותיות, שגם אם הן לא עונות לדרך שבה הם מרגישים - הן עונות לדרך שבה הם היו רוצים להתנהג בתור בני זוג. ההנחה היא שהתנהגות שונה מביאה בסופו של דבר גם לשינוי ברגש. כשבני הזוג מצליחים ליצור תקשורת יעילה ומקרבת, בסופו של דבר הם גם יפתחו חיבה ואינטימיות, וירגישו קרובים יותר אחד לשני.

דרך יפה להמחיש את השינוי במהלך טיפול זוגי היא באמצעות מטאפורת הכרכרה מן הפילוסופיה ההודית. הרָכַב של הכרכרה הוא ההתנהגות שלנו, והסוסים הם הרגש. הנטייה שלנו היא לאפשר לרגש, לסוסים, למשוך את הכרכרה לאן שהם רוצים – אבל בדרך הזאת לעולם לא נוכל להשפיע על היעד שלנו. הגיוני יותר שהרכַב, ההתנהגות, ינחה את הסוסים לאן ללכת ומתי. כלומר, הדרך היעילה להגיע למחוז חפצנו היא באמצעות מתן אפשרות להתנהגות שלנו להוביל את הרגשות. אפשר לנוע לכיוון שאנו רוצים גם כאשר הרגשות שלנו לא תואמים את הדרך שאליה אנחנו מחוייבים. בסופו של דבר גם הסוסים לומדים את הדרך, והרכַב לא יצטרך להיות בשליטה מלאה כל הזמן.

"אהבה ועבודה - הן הבסיס לאנושיותינו", קבע פרויד לפני כמאה שנים. כיום, משאבים רבים מופנים לפיתוח יכולות בקרב ילדינו שיעזרו להם למצות את יכולותיהם בשוק העבודה העתידי לכשיגדלו, והרבה פחות מדברים איתם על איך ליצור ולשמר אהבה. מציאת פרטנר שיתאים לנו ותחזוק מערכות יחסים דורשים למידה ותרגול רב. המפתח להצלחה הוא להיות מחוייב לזוגיות גם כשזה לא פשוט וגם כשהסוסים מנסים למשוך את הכרכרה לכיוון שאינו טוב לנו. דווקא בנקודה הזאת הכי חשוב לנסות להבין ולתקשר את הצרכים שלנו, ולשמור על פתיחות וסקרנות לצרכים של האדם השני.

למרבה הכאב, החוכמה היא גם להבין מתי אין כל תוחלת להמשך המאבק על מערכת היחסים והגיע הזמן לפרק אותה. טבעי שלפעמים נתקשה לעשות את כל זה בעצמנו, ואז כדאי לפנות לעזרה. בחירה מושכלת ותחזוקה נכונה הן עבודה קשה, אך שכרן בצידן: מחקרים שונים מצאו שאיכותן של מערכות היחסים הקרובות שלנו תקבע יותר מכל דבר אחר את היכולת שלנו להתמודד עם אתגרי החיים, ובעקבות זאת את שביעות הרצון הכללית שלנו מהחיים – ואפילו את אורכם.