ד"ר ירון שפירא,
מטפל בזום במבוגרים, נוער וזוגות
בכל סבב לחימה מול עזה, אני נזכר בזוגות המטופלים בקליניקה שלי
הרעיון של 'מעגל האימה' אומר שכל התנהגות של אחד מהצדדים היא תגובה למהלך קודם של בן הזוג. כמובן שלפעמים אחד מבני הזוג באמת חלאה, אבל זה לא משנה את העובדה שהתגובה שלך לפרטנר היא חלק מרצף פעולות שגם את אחראית לו
כשאנשים מגיעים אליי לטיפול זוגי, אחת המטרות העיקריות שלהם היא לשכנע אותי שהם צודקים - והפרטנר שלהם טועה. המאמץ הזה לעיתים מפסיק כאשר הזוג מבין שעניין הצדק והאשמה אינו רלוונטי לדברים שקורים בטיפול: הדבר היחיד שחשוב, הוא להבין את "מעגל האימה", בו כל אחד מהצדדים מגיב למשהו שבן הזוג שלו עשה, שבתורו מגיב לתגובה, וחוזר חלילה.
הרעיון של מעגל האימה רדיקלי ואינו מובן מאליו. זאת משום שמשמעותו היא שכל התנהגות של אחד מהצדדים היא תגובה למהלך קודם של בן הזוג. כמובן שגם משתנים אישיותיים הם קריטיים, ולפעמים אחד (לפחות) מבני הזוג באמת חלאה, אבל זה לא משנה את העיקרון המנחה: התגובה שלך לפרטנר היא חלק מרצף של פעולות שגם את אחראית לו, שהרי במצב הקיצוני ביותר כל אחד מן הצדדים יכול להחליט שנמאס לו, לקום וללכת - ובכך לסיים את מעגל האימה.
אני תמיד חושב על העיקרון של מעגל האימה בזמן הסבבים עם עזה. ספציפית, כל פעם שאני קורא ושומע אנשים שאומרים ש"אין פרטנר" או ש"הם שונאים אותנו ולא יעזור מה נעשה". הקולות הללו נשמעים גם בקליניקה, והם חלק טבעי ואנושי ממערכות יחסים: כאשר אנחנו מרגישים מאוימים ושלא רואים אותנו, אינסטינקט הישרדותי גורם לנו לראות את האדם האחר בצורה שטוחה, ולא להתעניין במניעים של ההתנהגות שלו.
כשבת הזוג צועקת עלינו למשל, הנטייה הטבעית היא להתגונן, לא להתעניין מה הביא אותה לצעוק. באותו האופן, מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות כמה מעט התעניינות קיימת בדעת הקהל, התקשורת והפוליטיקאים, בנוגע למניעים בעקבותיהם כל כך הרבה אנשים מקריבים את חייהם על מזבח ההתנגדות לישראל. זה נראה לא הגיוני, אמנם מחקרי הדמייה מוחית מראים שבמצב הישרדותי (כמו במלחמה) המוח "הרגשי" לוקח חלק גדול הרבה יותר בתפקוד מן המוח ה"הגיוני".
ואכן, מחקר שנעשה לפני שני עשורים מצא שישראלים ופלסטינים נוטים לדבוק באמונות חלקיות ואף שקריות בנוגע לצד האחר, ו"חוסמים עצמם - במודע או שלא - מפני מידע שמאיים על אותן אמונות... גם כשמציעים להם מידע חיובי, שלכאורה יכול היה לקדם פתרון של הסכסוך, הם מבטלים אותו או מתעלמים ממנו". בדומה, לא יעזור להסביר גם אלף פעמים שלבני הזוג יש רגשות, ושהתוקפנות שלהם מגיעה מתוך חולשה וחוסר ביטחון.
בשנים האחרונות מחקרים מראים שוב ושוב שהדרך לשינוי עוברת דרך אותו "מוח רגשי", באמצעות ניסיון לעשות "חוויה מתקנת", שבה חוסר הביטחון נענה בהבנה שמספקת ביטחון. שינוי באמצעות חוויות מתקנות הוא מאתגר, ומצריך תרגול רב עד שרואים שינויים בדינמיקה הזוגית. כאשר בני הזוג מרגישים שרואים אותם, הם יכולים לפעול בצורה פחות הגנתית, להיות סקרנים יותר לגבי המניעים של בני הזוג, ולכן גם אמפתיים יותר להתנהגויות הבעייתיות שלהם. באופן כזה נוצרת בהדרגה תקשורת שנותנת מקום לצורך ההישרדותי של שני בני הזוג - שיראו אותם ויקבלו אותם.
אמון הוא הכרחי
חנה ארנדט תבעה את המושג "חוסר מחשבה" (thoughtlessness), על מנת לתאר חוסר יכולת לראות דברים מנקודת מבטו של הזולת. במשפט אייכמן, ארנדט התרשמה שהנאשם אינו מסוגל להעניק תשובה כנה, פנימית, לשאלות שנשאל, וכי הוא פשוט פלט ניסוחים קבועים כל אימת שנשאל שאלה. היא הסבירה זאת בהיותו חלק ממנגנון טוטליטרי אכזרי שמביא את פקודיו לציות רובוטי. אין בקביעה זו משום הסרת אחריות ממעשים רעים או תוקפניים (בניגוד לסברה המקובלת, ארנדט ראתה באייכמן אחראי מלא למעשיו ואף תמכה בעונש המוות שנגזר עליו), אלא הסבר לכך שכאשר אדם מצוי במצב שבו הקיום (הרגשי או הפיזי) שלו מאוים, הוא עלול לנקוט באמצעים אלימים כמו טרור או יצירת הרתעה.
מפתה להתייחס לרוע כאל תכונה לא אנושית, אבל היא חלק מן המורכבות של להיות אדם. התייחסות כזו עלולה להכשיל את המאמץ להתנגד לרוע. זה טבעי להיכנס למצב של חוסר מחשבה כשאנחנו מאוימים באופן עקבי, אולם לנו כבני אדם יש את האחריות והכוח להתרומם מעל הנסיבות ולחשוב על פתרון.
בדומה להרבה בעלי חיים אחרים, אנחנו נולדים עם מערכת רגשית הישרדותית, שמתעצבת בהתאם ליכולת של ההורים לראות אותנו ולספק לנו ביטחון. ילדים שהוריהם מתעלמים מהם או דוחים אותם, לומדים שלא לפנות אליהם ברגעים מאיימים. באופן דומה, גם בזוגיות ובסיטואציות אנושיות אחרות אנחנו מגיבים אל האחר בהתאם לציפיות שלנו ממנו.
כאשר אנחנו מוצפים בדימויים מאיימים של אנשים מרקע אתני מסוים, אנחנו מגיבים בחרדה שמונעת מאיתנו להיות אמפתיים לסבל שלהם, ובעקבות כך אף בתוקפנות. ישנם רבים שמתייחסים בסקפטיות להפגנות שמבקשות "להשיב את השקט", כשם שישנם מטפלים רבים שפוסלים התערבויות שמתמקדות בהפחתת המתחים הזוגיים שעל פני השטח, מכיוון שהם מאמינים שללא טיפול עומק בבעיה עצמה - המתחים יחזרו. אולם, יצירה של אווירת אמון, בזוגיות כמו גם בקונפליקטים לאומיים, הכרחית על מנת שנוכל לאפשר לעצמנו להתחיל לראות את האחר ולפעול למען הצרכים שלו. לאחר השבת האמון ניתן להתחיל לעבוד על חוויה מתקנת, לשאול מה האחר צריך מאיתנו והאם אנחנו יכולים לספק לו את הדבר שהוא רוצה; לשאול מה אנחנו צריכים מהאחר והאם הוא רוצה ומוכן לתת לנו את הדבר הזה.
בני זוג מחליטים לעיתים שלא אפשרי מבחינתם להצליח לתת לאחר את מה שהוא צריך - ובוחרים להיפרד. לפרידה יש מחירים משלה, גם בזירה המדינית, ולא תמיד שני הצדדים יכולים לעמוד במחיר הזה. את המחיר של פרידה, או לחלופין של הניסיון לפתור את מעגל האימה כדי להמשיך לחיות יחד, אפשר לשקול בצורה הגיונית רק אחרי שמורידים את הלהבות וחוזרים לראות אחד את השני כבני אדם.